מנגו

על אהבה שחצתה יבשות, תרבויות ומגיפות. על פרי אחד שנצר בתוכו כל כך הרבה רגש. בואו להתאהב, להתאכז ולהירפא איתי

איך זה שמנגו על חוף במקסיקו מזכיר לי אותך?

טוב, את לא יודעת את זה, כי בתכלס קצת התפדחתי לספר באותו הרגע, וכשחולף הרגע - נאבד המומנטום לספר. אבל, המנגו הראשון שאכלתי בחיים היה איתך. 

כן, בגיל 26. משום מה החיבה שלי לפירות טרופיים לא היתה קיימת בילדות. אני חושב שזה כי הם תמיד הרגישו בשלים מדי, ריחניים כאלה, רכים מדי וצהובים או כתומים שהזכירו קלמנטינות שלא יכולתי לסבול אז (וגם היום).

ֿבכל מקרה, בכלל לא תכננתי לאכול מנגו. זה פשוט קרה. בסוף החופשה הראשונה שלנו יחד עצרנו את האוטו איפשהו בחולות של ראשון, ובכפכפים פילסנו את דרכנו בין דיונות עמוקות לנקודה בחוף פלמחים שצופה על הקיבוץ. זה היה מין מפרצון קטן שבדיעבד מרגיש כאילו נלקח מאיזו עיירת חוף היפית במזרח. גבעת כורכר גדולה שמסתירה את כל המציאות שמאחוריה, ולמרגלותיה חולות לבנים מלאי צדפים צבועניים. בתוך כל זה נטמעו כמה הורים עם ילדים עירומים שמגלים לראשונה את נפלאות הטבע, כמה דייגים שנהנים מהשקיעה שהחלה, ואנחנו. 

למעשה, אני די בטוח שהעצירה הזו בים היתה רק תירוץ כדי שהחופשה ההיא לא תיגמר. ככה הרגשנו אבל פשוט לא היינו מסוגלים להגיד. מין רגעים כאלה שבהם הזמן הוא בכלל לא פונקציה, המימד היחיד הנוכח הוא החוויה המשותפת, שהופכת למין מטריקס שאי אפשר לשחרר ממנו. בעולם מקביל אני כותב עכשיו על הפנצ'ר הרומנטי בתבל, או על הפקק שנחרט בזכרוני ולא על מנגו בחוף פלמחים. פשוט כי כל דבר שהיה קורה באותו רגע, ומאפשר לנו למשוך עוד קצת את אותה חוויה, היה מתקבל בברכה.

עת שהשקיעה בחוף פלמחים בנתה את גווניה ברכות והרוח הקרירה של ספטמבר דעכה אט אט, הכנסת את היד לתיק הבד שסחבת איתך והוצאת מנגו כתום-אדמדם שנראו כמו רפרנס לשמיים שממול. העיניים שלך קרנו באותו רגע למראה הפלא הזה שאת כל כך אוהבת. ואמנם, את לא האדם הראשון שראיתי את עיניו קורנות למראה מנגו; אני זוכר שכשהיינו מקבלים בצבא אספקה של מנגואים מדי פעם בשיא העונה, היתה התנפלות רבתי של גברים חסונים ורעבים בעיניים בורקות אל סלסלת הפירות. ההתלהבות שלהם לא הזיזה לי מי יודע מה, אבל העיניים הבורקות שלך, ובכן, מזה כבר אי אפשר היה להתעלם. 

במקביל אלייך, שלפתי מתיק הבד שלי את הסכין גדולה שהבאתי כדי לבשל לך בחופשה ההיא. החזקתי אותה ביד אחת ואת המנגו ביד השניה, במצב בו כביכול אין לי שום רקע בחיתוך מנגו (ואת  זה רק אני ידעתי). אך איכשהו, ברגע הזה התנקז כל הידע הקולקטיבי שהעולם העביר לי על מנגו בסרטים ותוכניות בישול שונות. באלגנטיות טבעית כביכול פילחתי עבורנו שני חצאי מנגו בשרניים ועסיסיים, ומיד חרצתי בהם קוביות מדויקות כדי שיהפכו לקיפודי מנגו משורטטים כמו בפרסומות למשקאות טרופיים. הרגשתי שאת מסתכלת עלי בפליאה, הרגשתי כאילו כל תנועת סכין בתוך המנגו כמו מסתתת את שמי על ליבך. 

זה היה אחרי החופשה הראשונה שלנו בחוות אורליה. הימים היו ימים קורונה ואנחנו היינו שתי נשמות שנפגשו והרגישו את המפץ הגדול מתקרב. 

קשה לתאר את התחושה הזו כשפוגשים עוד נפש שמצליחה, בהפתעה גמורה, להסיט את מסלול חייך משגרתם. באותם ימים בהם תחושת הפוטנציאל שחלה על החיבור הזה גורמת להכל להיבלע לתוכה, קשה לחשוב על משהו אחר, קשה לחוות חוויות אחרות כשלעצמן. פשוט כי הכל סובב סביב זה. הסקרנות המהולה בעונג של תחושת אהבה מתקרבת, היא חומר הדברה עבור כל פיסת מציאות שגרתית. 

לנו זה קרה בתקופה בה העולם עצר מלכת. אחרי שבועיים מהרגע שבו התחלנו להתראות, ממשלת ישראל הכריזה על סגר שני שעומד בפתח. 

שבוע מהיום, הם אמרו, אף אחד לא יוצא מהבית, אלא אם זה בבגדי ספורט ואז יהיה לכם תירוץ טוב. לנו זה בא ממש ברע. עוד לא היינו פתוחים מספיק כדי לדבר על זה ככה, אבל הרגשנו שזו עלולה להיות בשורה מרה לאותו פוטנציאל שמחכה להתממש. פחדנו להתבודד ולהתרחק כי רצינו להתקרב. אני זוכר את עצמי מסתובב בסמטאות כרם התימנים באותם ימים, בלב חושש אודות הסגר הזה וגורל הקשר שלנו.

אבל אז פשוט נסענו. באחד מימי השישי של ספטמבר 2020 בשעה 15:00, נכנסה מדינת ישראל לסגר השני שלה. בשעה 13:00 של אותו יום אנחנו יצאנו עם האוטו מתל אביב. מלאים בשקיות מהקניות שעשינו בשוק לוינסקי ומלאים בבטן מהבורקס שאכלנו יחד לראשונה. ולימים הפך להיות המאכל שלנו.

הנסיעה הזו התחילה בהתכתבות בינינו כמה ימים קודם. תהינו על מה נעשה עכשיו עם הסגר התקוע הזה, כי מי יודע כמה זמן זה יימשך. 

״אולי ניסע?״ 

״ברצינות?״ 

״כן?״ 

״כן כןןןן״ 

״יאלהההה״. 

משם הכל היסטוריה. בתור מחפשת הצימרים הטובה בתבל אחרי דקות לא ארוכות מצאת את חוות אורליה, מקום מבודד במדבר שבו אף אחד לא יגיע לבדוק אם ואיך אנחנו מסוגרים. 

כשהיינו בנסיעה בדרך לחוות אורליה נכנס הסגר לתוקף. הרגשנו איך אט אט מתפזרות המכוניות שליוו אותנו בכביש, כך שאחרי שעת ה-ש׳ דהרנו דרומה די לבדנו. 

לי זה הרגיש לרגע כמו כבוד כזה שקיבלנו מהסביבה. כמו אנשים שמריעים בדרכים לרכבי חתן וכלה, היו אלה אנשים שמפנים את הדרך לזוג אוהבים עתידי שכל צרכיו היו זמן איכות זה עם זו.

חוות אורליה קיבלה אותנו אליה למשהו כמו 6 ימים. מדובר בחוות בודדים, הבקתה שלנו היתה יפיפייה ומרוחקת מכל זכר לציוויליזציה אנושית, היינו שם אנחנו והמדבר, השקט שבחוץ והסערה הנעימה שבלב. 

במקום צחיח ומרוחק למדי, פיזית ומנטלית, הפרחנו את אהבתנו. בן גוריון בטח היה גאה לראות. אני זוכר אותך בשמלת קיץ דקיקה וקצרה בצבע תכלת פסטל, על רקע ערבה צחיחה ומלהיבה. עם השיזוף של סוף הקיץ נראית כל כך טבעית בהימצאך שם, פוקהונטס כנענית שכזו. אני זוכר את ריח שיחי הרוזמרין הענקיים שנצלו בשמש והפיקו ארומה ים תיכונית שנצרבה בגופי. אני זוכר שטיילנו על הגבעות בין ערביים וקראתי לך אוממי. כי הכנסת לי טעם לחיים, כזה שרוצים ממנו עוד ועוד.

בכל בוקר היו מניחים בעלי החווה צידנית עם מצרכים טריים כדי שנכין לעצמנו ארוחת בוקר. שם המצאתי את ״חביתת נועם״, מכמה מצרכים פשוטים רקחתי את החביתה המושלמת. לפחות עבורך. זו שבכל שקשוק סוער של הביצים עם יחד עם שאר המרכיבים, נכנסו אליה אוויר שעזר לה להתנפח ולהתרכך על המחבת, ועוד יותר מזה - אהבה שזלגה ממני בכמויות. ואולי היתה היא האחראית על הטעם ההוא. 

ידענו שיש סיכון בהחלטה הזו שלקחנו, הרי הכרנו כל כך מעט זמן, ובאורליה אין שום אטרקציה חיצונית, יש רק את שנינו. אם יהיה לנו משעמם לא נוכל להאשים את המסעדה ההיא או הבר ההוא, זה עלינו.

אך יעיד המדבר שצדקנו. היינו משוחררים מכל רסן, דיברנו שעות על החיים, טבלנו באמבטיות ארוכות לאור נרות, עישנו טבק מיוחד שסחבת איתך מאחד המפגשים שלך עם שבט מבודד באקוודור. ועשינו אהבה עמוקה, מפגשי גוף משני תודעה. אני זוכר אותנו נאנקים מאושר, מעורבבים אחד בתוך השניה, אני זוכר אותך עירומה בהבזקים כחולים וסגולים. ידענו שקורה כאן משהו מיוחד. 

כשהסתיים הזמן שלנו ויצאנו משם ידענו שאנחנו לא רוצים שזה יגמר. ארזנו את המזוודות ועלינו לאוטו. בתיקי צד עשויי בד את לקחת את המנגו שלא הספקנו לאכול, ואני את הסכין שלי.

***

כמעט 4 שנים אחרי זה הגעתי למקום שכולו מנגו. למקסיקו. וליתר דיוק, הגעתי לעיירת חוף די נידחת שנקראת ״לה סלדיטה״. 

ללה סלדיטה הגעתי במקרה. המלצה של חברה והרגשה נכונה שלחה אותי בטיסה אל עבר מקום שאני, והעולם, לא ידענו עליו יותר מדי.

לה סלדיטה היא כמו עיירות הגלישה הגדולות והמגניבות שיצא לכם לבקר בהן, רק כמה שנים טובות לפני שהן הפכו לכאלה. קבוצת אנשים שגרים על רצועת חוף רחבה שעוטפת מפרץ קטן היודע להכניס לתוכו גלים ארוכים ונעימים מאין כמותם. לתפוס גל בסלדיטה זה להיכנס איתו למערכת יחסים רצינית. אתם מתמסרים זה לזה לזמן ממושך של אושר צרוף - הוא נותן לך את כל עוצמתו, ואתה מחזיר לו במימוש ייעודו הכמעט טבעי. בסלדיטה כולם הולכים יחפים, כולם מחייכים. ונדמה שיש לא מעט בנות מערביות יפות שמשתלטות אט אט על נכסים, כדי שגם סלדיטה תהפוך ביום מן הימים לעיירת גלישה גדולה ומגניבה שכולם מכירים. 

סלדיטה היא גם המקום בו ראיתי הכי הרבה מנגואים בתחום שלטון אחד. העיירה הקטנה מלאה בעצי מנגו ענקיים, דשנים, ועמוסים בפירות בצבע ירקרק שמשנים את צבעם לצהוב ממכר זה אחר זה. נדמה כאילו מקסיקו בכלל וסלדיטה בפרט נמצאים באינפלציית מנגו חשוכת מרפא. אם היו המנגו אמצעי כלכלי פשוט, היו המקסיקנים חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. בכל פינת רחוב המצטלבת עם אחד מהעצים הענקיים ניתן לראות ״גופות״ מנגו רבות מוטלות על הרצפה. אלה מרקיבות לאיטן ומחכות להתאחד שוב עם האדמה כדי להפוך, בתקווה, גם הן לעץ מנגו גדול ביום מן הימים.

בארבע השנים האחרונות אני דווקא אוהב מאוד מנגו. אני מפצה על חסך של שנים. ייתכן שזו עדות לזיכרון ההוא מהחוף בפלמחים, ויתכן שזה פשוט תגובה ביולוגית הגיונית לפרי שנושא עימו שלמות מרקמית מענגת, טעם מתוק עז עם עפיצות שובת לב, וריח שמרמז על חופש. ואולי זה גם וגם. 

בשנתיים האחרונות, מאז שעזבת, האהבה שלי למנגו היוותה טריגר לתנועה במיתרי הלב וחוטי המחשבה. וזה לא שהיו חסרות לי מחשבות עלייך, אבל בכל פעם שהחדרתי סכין במנגו בכדי לחרוץ בו קוביות קטנות, הופעת לי במחשבות. לפעמים לרגע, לפעמים לדקות ארוכות, הטריגר הכתום והעסיסי הזה אף פעם לא איכזב. 

האינפלציה של המנגו בסלדיטה לא פסחה גם עלי, ואני מבחינתי שמחתי לתת כתף לכלכלת המנגו הפורה הזו. לפעמים קטפתי את המנגו שלי ישר מהעץ, ולפעמים רכשתי שקית שלמה בטיינדה המקומית תמורת כמה מטבעות פזו בודדים. קצת כמו פיצה בניו יורק, אי אפשר להעביר יום בסלדיטה בלי לאכול מנגו. אחרי הגלישה בבוקר או במהלך השקיעה בערב, הם תמיד שם. מחכים לך בחצי שכיבת צד, עם קימורי הגוף האופיניים שפונים לכיוונך. ומי אתה שתגיד לזה לא.

לקראת דמדומי היום בסלדיטה הייתי הולך צפונה על קו החוף, מתרחק ככל האפשר ממוקדי ההתקבצות המרכזיים, כדי למצוא את הפינה שלי. תוך מספר ימים היתה לי כבר פינה קבועה. 

וכך, יום אחר יום התיישבתי מחוץ לבית גדול ויפיפה בצבעי ארגמן וחאמרה שניצב על הקו הראשון לים. הבית נשא עליו שלט למכירה/השכרה שהניע בי לאט מעט חלומות של חיים במין מקום שכזה. מתוך חצר הבית יצא עץ עם גזע שנוטה חזק מערבה, וענפים ארוכים שהעניקו לי צל נעים כמעט עד הרגע שבו השמש נגעה במים. 

כל שקיעה כזו העברנו אני והמנגו, והמחשבות עלייך, שהיו עד התקופה ההיא חלק אינטגרלי מטקס החיתוך. אך דווקא שם, לקול התנפצות הגלים, הרגשתי איך המחשבות שלי משתנות. אלה לא היו אותם זיכרונות יפים וכואבים מהחוף ההוא בפלמחים והזמן באורליה וכל הטוב שאחרי. היו אלה תחושות השלמה ושחרור. הקלה מענגת, שמחתי את מה שהיית, ולא כאבתי את כל מה שלא. נדמה שהזיכרון שחרר את עוגניו הכובלים ונתן לרגש לנוע לבדו. הרוח המערבית שהגיעה לחוף בסלדיטה נשאה איתה מזרחה משקל גדול שישב על ליבי. ליטשה אותו וחשפה בו מחדש איזורים שהיו עכורים זמן רב. מין פוליש טבעי ונעים.

הזיכרון הוא כלי מתעתע. הוא יודע להניח אותנו במקומות בהם אהבנו לשהות בן רגע, כאילו היה טלפורטר אל מציאות מקבילה שפועל ללא הרף. הוא רודף אותנו לעיתים, נתפס בקלילות בכל טריגר שנקרא אליו מפינת רחוב, ומזמן את היטמעות המציאות לתוכו. הוא עלול להיות פרדוקסלי, הוא כלוב הזהב שנמצא בתוך הראש שלנו, שולח למעוז ״חפצנו״, אך לעיתים מסרב להשיב. אולי צריכים הפסיכולוגים לרשום מנגו פעמיים ביום לכל אותם הסובלים ממחשבות טורדניות, עם המלצה מרופא לצאת הרחק הרחק עת הנטילה.

מנגו על חוף פלמחים היה אחד מכרטיסי הכניסה שלי ללב שלך, מנגו על חוף במקסיקו היה אחד מכרטיסי היציאה שלך מהמחשבות שלי.

ניב טובול

nivtubul8@gmail.com

@nivtubul